bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית ><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

האם הכוח יכריע את הסכסוך؟

26 יוני 2002, גליון 23

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< הצבור הישראלי מעביר מסר - מאת ע'סאן חטיב
כאשר העם הישראלי בחר את אריאל שרון וממשלת הליכוד, הוא הודיע לפלסטינים שאין הוא משלים עם תהליך השלום וכי יילחם בו בכוח.

>< מאזן השימוש בכוח - מאת יוסי אלפר
אפשר אמנם לטעון ש- 37 שנות אלימות "השתלמו" לערפאת - אך רק בניתוח השטחי ביותר.

>< איזה סוג של התנגדות? - מאת סלים תמרי
אם עפרה ותל-אביב נחשבות אזורי קרב שווי ערך, אזי על הפלסטינים להיות בעלי יכולת להלחם בקרב הכולל הזה – או עליהם לשקול מחדש את האסטרטגיה שלהם.

>< תפקיד הכוח הצבאי בסכסוך הישראלי-פלסטיני - מאת אפרים ענבר
האמת המרה היא שלשימוש בכוח יש ממד חינוכי בגלל שהוא יכול לגרום לסבל.

=============================

השקפה פלסטינית
הצבור הישראלי מעביר מסר
מאת ע'סאן חטיב

לממשלת הליכוד בהנהגת הימני הקיצוני אריאל שרון, שני מאפיינים מזהים: מטרות מדיניות אסטרטגיות המתבססות על אמונה אידיאולוגית/דתית ועל הטענות אודות נוכחות יהודית בת 2,000 שנה בפלסטין, והשימוש בכוח כדי להשיג מטרות אידיאולוגיות אלה.

גם בפלסטין יש זרמים פוליטיים המתנגדים לפשרה היסטורית בין ישראלים ופלסטינים על בסיס של שתי מדינות לשני עמים לאורך גבולות 1967. פלסטינים אלו אף הם מאמינים בשימוש בכוח כאמצעי להשגת מטרותיהם האידיאולוגיות.

ברם, ההבדל בין השניים הוא שבישראל מגמה זו שלטת מאז בחירת הליכוד הימני בבחירות 2001. בפלסטין, מגמה זו מהווה מיעוט באופוזיציה. הבדל שני מתבטא בכך שהשימוש הישראלי בכוח חותר לשמר כיבוש בלתי חוקי ולבססו בעוד שבפלסטין השימוש בכוח נועד להביא קץ לכיבוש הצבאי התוקפני הזה. ואולם מכל מקום, שני המחנות גם יחד מתנגדים לתהליך השלום, ובמובן זה נטייתו של כל אחד מהם לשימוש בכוח מעודדת את זו של האחר.

כאשר העם בישראל בחר באופן דמוקרטי את אריאל שרון וממשלת הליכוד, הוא העביר מסר רב משמעות לעם הפלסטיני, מסר חזק יותר מכל הצהרה שבאה לאחר מכן מאת אותם בכירים נבחרים, או מהצטרפותה של מפלגת העבודה השמאלנית לממשלה זו, או אפילו מהצהרות הפיוס של כמה מנהיגים בינלאומיים, ובכללם ערבים, לפיהן ממשלה זו "ראויה להזדמנות". המסר של הציבור הישראלי היה שאין הוא משלים עם סוג השלום המאפיין את תהליך השלום, כלומר סיום מלא של הכיבוש הישראלי על פי החלטת מועצת הביטחון של האו"מ 242 ופתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים בהתבסס על החלטת האו"מ 194 .

הבחירות אף שלחו מסר שישראל מוכנה לנקוט כל אמצעי כדי למנוע את השלמת תהליך השלום המתהווה. אך צפוי היה שהשימוש הזה בכוח יחזק את המנטאליות המקבילה בצד הפלסטיני.

בעניין זה חשוב לא ללכת שולל אחר התעמולה הישראלית ולבלבל בין סיבה ומסובב. היו אלה התמוטטות תהליך השלום, השינוי בממשלה הישראלית והשימוש שלה באלימות, שגרמו להתקפות האלימות מצד הפלסטינים. ראשית, הפלסטינים נותרו מחויבים לתהליך השלום גם לאחר פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000. הם סברו שקמפ דיוויד הייתה הצלחה בהיותה הניסיון הראשון של שני הצדדים להתמודד עם סוגיות הסדר הקבע, וכי מאמצים אלה יימשכו מהמקום בו הופסקו. הפלסטינים גילו פתיחות רבה למפגשי ההמשך בטאבה וחזרו וציינו את ההתקדמות הרבה שהושגה בשיחות אלה בנקודות המכריעות. הן הרשות הפלסטינית והן מנהלי המשא ומתן מטעם מפלגת העבודה הישראלית הודו אז וממשיכים לומר היום שהתקדמות ניכרת נוספת הושגה בשיחות טאבה.

אם כך, נקודת המפנה לא הייתה החלטה כלשהי מצדם של הפלסטינים להתנער מהשלום, כפי שהתעמולה הישראלית מבקשת לטעון, אלא התבוסה של מפלגת העבודה הישראלית בבחירות מול מפלגה ומנהיג הנמצאים בחזית המתנגדים לתהליך השלום. ביקורו של שרון במסגד אל-אקצא לפני הבחירות, והכוח הקטלני שישראל הפעילה נגד מפגינים בלתי חמושים, דבר שגרם להרג עשרה פלסטינים ביום בממוצע בעשרת הימים הראשונים של ההתקוממות - אלה היוו את הניצוץ לאלימות העצומה לה אנו עדים היום. בששת החודשים הראשונים של האינתיפאדה, ישראל הרגה באכזריות פלסטינים מבלי שנענשה על כך. רק לאחר תקופה זו חידשו הקבוצות האסלאמיות הפלסטיניות את ההתקפות הסדירות נגד ישראלים בתוך ישראל.

לאחרונה מתחולל ויכוח גדול אודות ההתקפות הפלסטיניות הגורמות לאבדות בקרב אזרחים ישראלים בתוך ישראל. להתנגדות הגוברת לפעולות האלה שני הסברים. ראשית, התקפות אלה פוגעות באזרחים ישראלים שעה שהפלסטינים סובלים ממספר גדול של אבדות בקרב אזרחים פלסטינים מידי הצבא הישראלי – פי ארבעה ממספר האזרחים הישראלים שנהרגו. שנית, פעולות אלה אינן משקפות את התכנית המדינית של העם הפלסטיני להפסיק את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה, משום שהן חורגות מעבר לשטחים הכבושים. הבעיה היא שהמשך הכיבוש מחדש, העוצר, המגבלות על התנועה וההרג שמבצעת ישראל, במיוחד הרג אזרחים פלסטינים, כל אלה מחלישים את הטיעונים נגד פיגועי ההתאבדות ומחזקים את הקריאה לנקמה בנוסח עין תחת עין.

בסופו של דבר, ללא התערבות חיצונית חזקה למניעת השימוש בכוח על ידי כל צד כנגד אזרחי הצד השני, אין מוצא הנראה לעין. - יצא לאור 26 יוני 2002 ©bitterlemons.org .

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן מדיני וניהל משרד לקישור עיתונאי.

=============================

השקפה ישראלית
מאזן השימוש בכוח
מאת יוסי אלפר

בסכסוך הישראלי-פלסטיני הנוכחי דומה ששני המנהיגים, ראש הממשלה אריאל שרון וראש הרשות יאסר ערפאת, הם חסידים מושבעים של השימוש בכוח.

ערפאת מסתמך על הפעלת דרגה כזו או אחרת של כוח במהלך 37 השנים שחלפו מאז ההתקפה הראשונה של פת"ח על שטח ישראל ב-1 בינואר 1965. בשנים האחרונות, במהלך תהליך אוסלו, הוגבלה האלימות הפלסטינית לעתים קרובות ליידוי אבנים בלבד. מזה 21 חודש הולך ומתעצם המרכיב של פיגועי התאבדות, כאשר מעורבות הפת"ח בתופעה נמצאת בעלייה וערפאת עצמו תומך ומסייע במאמץ הארגוני והתעמולתי ("מיליון שאהידים" וכד'). במהלך הסלמה זו איבד ערפאת לא מעט אמינות ותמיכה בקרב מנהיגי ערב, ישראלים רבים ושאר העולם, ואילו החברה הפלסטינית עוברת תהליך ברבריזציה באמצעות פולחן אפל של רצח והקרבת נוער שאין לו כמעט אח ורע בתולדות ההתקוממויות האלימות.

דומה ששרון אימץ אסטרטגיה שעיקרה צבאית: ניצול האלימות הפלסטינית במטרה להשתלט מחדש על שטחי הגדה המערבית ועזה. הוא מאמין בשליטה ישראלית קבועה, ישירה ועקיפה, בשטחים אלה. מאחר והוא זקוק לתמיכה ישראלית ואמריקנית רחבה כדי לבסס סדר יום זה, הוא מתקדם באופן הדרגתי: כל גל של זוועות פלסטיניות מצדיק ומזמין חדירה ישראלית חדשה, עמוקה יותר וקבועה יותר.

אין הוכחות כלשהן שפיגועי ההתאבדות "ריככו" את הציבור הישראלי לקראת פשרה נוספת. אפשר אמנם לטעון ש-37 שנות אלימות "השתלמו" לערפאת - אך רק בניתוח השטחי ביותר. אדרבא, הפלסטינים יכלו כבר לזכות במדינה מספר פעמים – בזכות תכנית החלוקה של 1947, בזכות מסגרת האוטונומיה של 1979, ובמסגרת שיחות קמפ דייויד/טאבה בשנת 2000 – אילו רק התנערו מהשימוש בכוח וניאותו להתפשר. בינתיים, עם כל החמצת הזדמנות הולכת ומצטמצמת השטח המיועד למדינתם. באותה המידה, ישראלים ולא ישראלים היו לא פחות ערים לאי-הצדק ולטיפשות הבאים לידי ביטוי בהקמת ההתנחלויות בגדה ובעזה אילו בחרו הפלסטינים בדרך המאבק הבלתי-אלים במהלך 30 השנים האחרונות, במקום בדרך האלימות.

אין גם הוכחה שהפעלת הכוח משתלמת כיום לשרון. הרי תגובות התגמול הישראליות כלפי הטרור הפלסטיני, ההולכות ומסלימות באלימותן, אינן מצליחות לספק את מנת ההענשה וההרתעה ה"נדרשת" לשינוי ההתנהגות הפלסטינית. להיפך, הן יוצרות תשתית להופעתם של יותר ויותר מפגעים מתאבדים. ההיגיון הישראלי הזה מבטיח, תוך שלילת הניסיון המצטבר, שהתגובה הבאה תהיה עוד יותר אלימה. נכון, עמדתנו צודקת יותר: אין הקבלה מוסרית בין רצח מכוון של אזרחים ע"י הפלסטינים לבין מקרי ההרג הבלתי-מכוונים של אזרחים פלסטינים הנגרמים במהלך פעולות התגמול הישראליות. אך אמת זו אינה משפרת את תוצאותיהן של פעולותינו.

ניתן אמנם למצוא מקרים בקורותינו בשנים האחרונות בהם היה מוצדק להעדיף את הדרך האלימה לעומת דרך הדיפלומטיה. האם במאי-יוני 1967 ישראל הייתה צריכה להסתמך על מאמצי הרגעה בינלאומיים רפים ולא לצאת למלחמת מגן? האם היו ישראל ומצרים נכנסות לתהליך שלום ב-1977 אילולא המורשת הטראגית של מלחמת יום הכיפורים? האם על ישראל היה להימנע מלהשמיד את הכור הגרעיני אוסיראק של צדאם חוסיין ב-1981 – מהלך שעיכב את תכניות הגרעין של עיראק לשנים רבות – ובמקום זאת לתת אמון בפיקוח הגרעיני חסר השיניים של אותם ימים?

ואולם, אין כל אינדיקציה שהמצב הנוכחי משתלב במתווה זה. בהחלט אפשר, בהתחשב בפערים התקשורתיים והרגשיים המפרידים כיום בין פלסטינים לישראלים, שלא ייכון תהליך שלום בעתיד הקרוב. ודומה שאין ביכולתנו לשבור בכוחות עצמנו את מעגל האלימות הנוכחית, ואין כמעט סיכוי שיתערב באופן נחרץ גורם שלישי חזק כגון ארה"ב. אבל לכל הפחות חייבים שני המנהיגים להציג בפני אזרחיהם וכן בפני הצד שכנגד, תכניות שלום מציאותיות שיש ביכולתן לספק תמריץ לעצור את מעגל האלימות. זאת אין שרון וערפאת עושים באופן משכנע, אם בכלל.

ולבסוף, ראוי שהפלסטינים יזהרו לבל יפרשו לא נכון את המגמה הנוכחית בקרב דעת הקהל שלנו. הישראלים, מרוב ייאוש מהשותף הפלסטיני לשלום (וגם מההנהגה שלנו), דורשים בנחישות הולכת וגוברת לפרק התנחלויות בודדות ופרובוקטיביות ולהקים גדרות חזקות לאורך קו הגנה המקביל פחות או יותר לקו הירוק בתוספת גושי ההתנחלויות. מגמה זו נותנת ביטוי לחושים בריאים ומשקפת דאגה לאינטרסים ישראליים מובהקים: לשלוט בפחות שטח פלסטיני, להתגונן יותר ביעילות נגד "שאהידים", ולהבטיח לטווח הארוך את עתידה הדמוגראפי של המדינה היהודית.

יטעו הפלסטינים אם יפרשו מסע חד-צדדי זה כאילו הטרור משתלם, הישראלים חלשים, או תוספת אלימות תפיק רווחים מרחיקי-לכת. גורמים פלסטינים טעו כך בדיוק ביחס לפינוי החד-צדדי מלבנון במאי 2000. הם משלמים על טעות זו עד היום. – יצא לאור 26 יוני 2002 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר הוא פרשן מדיני. בעבר כיהן כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב.

=============================

השקפה פלסטינית
איזה סוג של התנגדות?
מאת סלים תמרי*

לאורך 50 השנים האחרונות של מאבק בן מאה שנה, הפלסטינים ראו את היתרון הצבאי הישראלי הולך ומשתפר באופן דרמטי. הלכידות הפנימית של המדינה היהודית, שהוזנה ע"י המאורעות שפקדו את היהודים באירופה הפשיסטית במלחמת העולם השנייה, וחימושה הכבד של ישראל בתקופות קריטיות ע"י בריטניה, צרפת וארה"ב - כל אלה היו סיבות לחוסר האיזון הצבאי ההולך וגדל.

אבל למרות שישראל יצאה כשידה על העליונה בכל מלחמה עם מדינות ערב מלבד מלחמת אוקטובר 1973 והפלישה הצבאית ללבנון, ישראל עדיין לא פתרה את הבעיה הפלסטינית. כאשר עלה העניין בפשרה טריטוריאלית בצד הישראלי, לא היה לו שותף הולם בקרב מדינות ערב, בעיקר משום שישראל לא השכילה לחפש עסקה עם הפלסטינים. כאשר הפלסטינים גילו עניין בסוף שנות ה-70, מנהיגי הימין הישראלי מנחם בגין ויצחק שמיר עלו לשלטון.

רק בעשר השנים האחרונות, לאחר כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר בנובמבר 1988 ותבוסתו של הליכוד הישראלי לאחר ועידת מדריד, נמצאו גורמים החלטיים בקרב שני הצדדים שחיפשו בעת ובעונה אחת פתרון טריטוריאלי. אף על פי כן, החיפוש אחר פתרון לא צבאי נכשל. הסכם אוסלו לא נתן מענה לסוגיות המכריעות של הסדר הקבע, למנגנוני מעבר לפתרון סכסוכים – והחשוב ביותר – מענה למכשול העיקרי לפתרון הטריטוריאלי, לאמור, ההתנחלויות היהודיות והפקעת הקרקעות לצורך הקמתן. התוצאה הייתה שובה של ממשלת שרון לפתרון הצבאי, דבר שטומן בחובו תוצאות הרסניות לכלכלה ולתשתית הפלסטיניות.

כמו רוב הפלסטינים, אני רואה בשלטון הצבאי הישראלי שלטון קולוניאלי. כמו רוב תנועות השחרור, לפלסטינים יש זכות להתנגד לשלטון הצבאי הזה בכל האמצעים. השאלה היא, כיצד מממשים אופציה זו? האם יש להמשיך להשתמש בה כאשר מירב הסיכויים הם לטובת היריב שלנו וכאשר יש הסכמה ערבית כוללת, דה פקטו ואפילו מדינית, להגמוניה הישראלית?

השימוש באלימות נגד אזרחים ישראלים בצורה של פיגועי התאבדות או התקפות אחרות פועל לרעתנו. אנשים המתירים זאת רואים בכך דרך לנקום בישראלים ולהתישם. אבל אם רוצים לטפל בסוגיה מבחינה מדינית, אזי ברור שכף החובה בטקטיקה הזאת רב יותר מכף הזכות.

בנוסף להתנגדות המוסרית להתקפות בלתי מקובלות ומעוררות שאט נפש נגד אזרחים ישראלים, פעולות אלה מגייסות את הציבור הישראלי נגד כל יוזמת שלום על בסיס טריטוריאלי, ואף נותנות לגיטימציה - בעיני הקהל הבינלאומי – לפעולות טרור של מדינה נגד אזרחים ולוחמים פלסטינים גם יחד. שנית, הן מחזקות את ההגמוניה של הימין הישראלי הקיצוני. ולבסוף, נראה שהן משנות את המטרה המדינית של הפלסטינים מכזו השואפת לפתרון של שתי מדינות בתוך גבולות בינלאומיים מוכרים, לכזו שאין בה הבחנה בין השטחים שנכבשו ע"י ישראל ב-1967 ושאר שטחי מדינת ישראל. במצב הזה, אף ישראלי אינו מסוגל להתמודד עם מושג כמו "פתרון היסטורי של הסכסוך". אם ההתנחלות עפרה והעיר תל-אביב נחשבות אזורי קרב שווי ערך, אזי עלינו הפלסטינים להיות בעלי יכולת להלחם בקרב הכולל הזה – או שעלינו לשקול מחדש את האסטרטגיה שלנו.

כאן נזכיר את היעילות והעליונות המוסרית של אמצעי המאבק שבהם השתמשו הפלסטינים בהתקוממות הראשונה. הפגנות רחוב ועימותים עם הצבא, חרם על סחורות ועל המינהל האזרחי, והתנגשויות קשות יותר עם הצבא, כל אלה השיגו תמיכה עצומה בפלסטינים בכל העולם ובתוך ישראל ואפילו הצליחו לגייס פלח רחב של הצבא הישראלי עצמו. אנשים הבינו שישראל אינה יכולה עוד לשלוט על הארץ הזאת . אני סבור שאם האינתיפאדה הזאת הייתה ממשיכה בהתקפות בתוך השטחים הכבושים, אזי הפלסטינים היו נהנים מתמיכה גורפת. כפי שהדברים נראים כעת, חזרה לאסטרטגיה זו, למרות היותה חיונית, תהיה קשה הרבה יותר.

הסיבה לכך שגישה זו ננטשה באינתיפאדה הנוכחית נובעת בחלקה מכניעתה של התנועה הלאומית פת"ח והרשות הפלסטינית לגישה המשיחית הנואשת וחסרת התקווה שאומצה ע"י חמאס והג'יהאד האסלאמי. גישה זו רואה גאולה לפלסטינים או בחיי העולם הבא, או לאחר סכסוך ארוך ועקוב מדם שיימשך דורות – ומביאה את המפגש בינינו לבין הצלבנים כתקדים היסטורי. תוצאות הדבר לא ייראו בחיינו. זה יכול להסתיים בכישלון מוחץ של הישראלים, אבל זה יכול באותה המידה להסתיים בגירוש ובקטסטרופה שניה לעם הפלסטיני.

זו הסיבה לפניה המשותפת שלנו שפורסמה השבוע בעיתון אל-קודס: לפתוח ויכוח ציבורי אודות המדיניות, המוסריות והכדאיות של התקפה על אזרחים ככלי לחימה.

כאינטלקטואלים ופעילים פוליטיים, לא נוכל לשכנע את ברי הפלוגתא שלנו בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית באמצעות ההודעה הזו בלבד. כל חשיבה מחדש על האסטרטגיה הפלסטינית צריכה להציע לעם הפלסטיני תקווה שיש פתרון מדיני. הדבר יכול לבוא רק באמצעות מעורבות חיצונית המדגישה את חשיבות שתי המדינות, לוח זמנים להשיג זאת ומנגנונים ליישום. הדבר צריך להיות מוצע במשותף ע"י ארה"ב והאיחוד האירופי ומאושרר ע"י האו"מ.

מה שהפלסטינים יכולים לעשות בעצמם הוא לפנות לישראלים המוכנים להפיח חיים בתנועת שלום המתבססת על נסיגה ישראלית ופירוק ההתנחלויות. אבל שוב, שני התהליכים האלה צריכים להיות מתואמים כדי להצליח – תנועה פוליטית מבחוץ עם מנגנונים ליישום, ותנועה בקרב הפלסטינים כדי לפנות לדעת הקהל הישראלית וליצור אלטרנטיבה לממשלת הימין הישראלית הנוכחית. *מאמר זה חובר על בסיס ראיון של המערכת עם ד"ר תמרי. -יצא לאור 26 יוני 2002 ©bitterlemons.org.

סלים תמרי הוא סוציולוג ומנהל המכון ללימודי ירושלים.

=============================

השקפה ישראלית
תפקיד הכוח הצבאי בסכסוך הישראלי-פלסטיני
מאת אפרים ענבר

ברוב המקרים מלחמות וסכסוכי-דמים מסתיימים בהסדר מדיני. אך לא ברור כלל שהסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנמשך כבר יותר מחמישים שנה, מתקרב אל השלב הזה. רבים במערב, וגם בישראל, מורגלים לחשוב במונחים של מציאת פתרון לבעיות. במיוחד בעלי המחשבה הליברלית טוענים שעם רצון טוב ומאמץ אינטלקטואלי אינטנסיבי אפשר למצוא את נוסחת הקסם לרצות את הנצים ולהגיע לדו-קיום בשלום. אך, המציאות האנושית מעמידה אותנו לעיתים במצבים שאין לגביהם פתרון משביע רצון בטווח הקצר או הארוך. ואז הצדדים ממשיכים להתגושש עד שאחד מוכרע, או שהעיפות מביאה לרגיעה זמנית או לסיום הסכסוך.

אבל גם אם הישראלים והפלסטינים הגיעו כבר אל העיפות החברתית אשר מובילה לניסוח מחדש של המטרות הלאומיות המאפשר פשרה, ברור הוא שלמאבק הכוחני ולתוצאותיו השפעה מכרעת על קווי ההסדר העתידי ועל סדר היום לקראתו.

האמת המרה היא שלשימוש בכוח יש ממד חינוכי בגלל שהוא יכול לגרום לסבל. יש אנשים וצבורים שלמים שתהליך הלמידה שלהם מחייב שימוש בכוח. מחבר משלי כתב לפני כ-3000 שנה "חוסך שבטו -- שונא בנו."

יתר על כן, המזרח התיכון הוא אזור שבו כל השחקנים משתמשים בכוח צבאי במינונים שונים כדי להשיג מטרות פוליטיות. השימוש בכוח הוא אחד מכללי המשחק הבינלאומיים. אכן זהו אחד האזורים החמושים ביותר בעולם ואף מדינה, ובודאי לא יאסר עראפת, לא ויתר על הקמת והחזקת צבא. באופן בולט, לכול האליטות יש פריזמה כוחנית לניתוח היחסים הבינלאומיים באזור להוציא כמה תמימים בשמאל הישראלי. מנהיגי ערב לא מכירים את המודלים הליברלים ליחסים בינלאומיים. צדק אהוד ברק באומרו שבמזרח התיכון החלשים לא זוכים להזדמנות נוספת. לבנון נכבשה בכוח על ידי הסורים, דרום תימן "אוחדה" בכוח על ידי אחותה מצפון ורק התערבות צבאית אמריקנית הצילה את כווית מגורל דומה. כל טענה שלעוצמה צבאית אין תפקיד חשוב במזרח התיכון מתעלמת מהמציאות והפרקטיקה הבינלאומיות.

זה בודאי נכון במקרה הישראלי-ערבי כאשר הצדדים מנהלים מאבק כוחני ממושך על אותו חבל ארץ. אמנם התנועה הציונית הצטיינה בגישה פוליטית מאד מציאותית וגילתה ברוב שנותיה נכונות מרחיקת לכת להתפשר ולקבל את עקרון חלוקת ארץ ישראל. אך רוב היהודים זנחו סופית את רעיון שלמות הארץ רק לאחר פרוץ האינטיפאדה ב-1987. רק בעקבות מאבק כוחני של הפלסטינים החליטה החברה הישראלית שמחיר הנוכחות הישראלית בכל חבלי ארץ מולדת הוא יקר מדי והתוצאה הייתה חיפוש אקטיבי יותר מבעבר אחר שותף פלסטיני אפשרי.

המעבר של התנועה הפלסטינית מדבקות בהשמדת ישראל לאמוץ קו מדיני ב-1988 המדבר על שתי מדינות לשני עמים הוא תוצאה מהכרה מציאותית שישראל חזקה מאד והניסיון לשרש אותה לא יצלח בעתיד הקרוב. אין ספק שכשלון האינטיפאדה (1990-1987) להוציא את ישראל משטחי יהודה שומרון ועזה היה אחד הגורמים לפנית אש"ף למסלול המדיני. כמו כן, הרחבת ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל קבעה עובדות חדשות בחסות צה"ל שלא היו נוחות לפלסטינים והיוו זרז משמעותי למעבר לשולחן הדיונים. אש"ף הגיע למו"מ עם ישראל באוסלו בגלל חולשתו ולא בגלל כמיהתו לשלום.

ישראל בודאי מבינה שיש מגבלות פוליטיות ומוסריות לשימוש בכוח. לכן, קשה לתרגם את עדיפותה הטכנולוגית, הכלכלית והצבאית להכרעה צבאית מידית. אך, יש לישראל עוצמה מספקת למנוע הישגים פלסטינים. מאז ספטמבר 2000 הצליחה לעשות זאת בגבוי הסכמה רחבה בצבור היהודי בישראל. יתר על כן, יכולתה הצבאית של ישראל לגרום לכאב וסבל לפלסטינים באופן מושכל היא עדיין גורם חשוב במתון תביעותיהם. מבצע "חומת מגן" הדגים קמעה את ההשלכות ההרסניות של המשך הטרור הפלסטיני והתגרות בכוחו של צה"ל. המשך מעשי הטרור של הקיצונים ביותר בחברה הפלסטינית מפריע למשקיפים השונים לאמוד את הרושם הגדול שהשאירו כוחות צה"ל בערים הפלסטיניות. לכן, העוצמה הישראלית היא תנאי הכרחי לשנוי בתודעה הפלסטינית באשר לאפשרי בהסדר עם המדינה היהודית ולתיעול מרצם אל שולחן הדיונים בתנאים נוחים לישראל.

נכון הוא שרק בעקבות תהליך חינוכי שימשך מספר דורות תשכך השנאה הפלסטינית ליהודים ומנהיגיהם יהפכו למציאותיים יותר. אין סיכוי שתהליך כזה יתממש ללא עוצמה צבאית ישראלית ניכרת. – יצא לאור 26 יוני 2002 © bitterlemons.org.

אפרים ענבר הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן ומנהל מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><